The
Reason for the Four Cups of Wine:
Four
Types of Redemption
According to the Talmud Berachot 54b,
Psalm 107 is the basis for the four occasions when we recite the Gomel
blessing. This is the blessing which we recite when we have faced a life
threatening experience. According to the psalmist we give thanks when we have
crossed the sea, traversed a wilderness, faced an illness or have been
imprisoned. In this lengthy analysis. Rabbi Bondi relates these four
experiences to the four promises that God makes to the people of Israel: I will
take you out, I will save you, I will redeem you, and I will take you to be My
people. These four promises are commonly believed to be the based for the four
cups of wine we drink at the Seder.
טעם ארבע כוסות. בבראשיח רבה רב הונא בשם ר' רבא
אמר כנגד ארבעה לשוני גאולה האמורים בגאולת מצרים והוצאתי, והצלתי, וגאלתי,
ולקחתי, פ' וארא. ויש לעיין באחת למה שינה הכתוב בד' לשונות. ולמה תקנו כנגדן ד '
כוסות היאך מצינו סמך בהני ד' לשונות שמרמזין על ד' כוסות. ויש לומר דקרא אתי
לאשמעינן שהיה במצרים ד ' מיני גאולוח. וחכמים תקנו כננדן ד ' כוסות ע''ש כוס ישועוח אשא ובשם ד' אקרא. והכתוב
שינה בד' לשונות ללמדך שינוי הצרות בד' אופנים. וחייבים על כל אחד ואחד לתת תודה
ושבח לי"ת כדאיתא ברכות דף נ"ד ע"ב. ארבעה צריכין להודות וסימנם ח'י'י'ם יורדי ים, והולכי מדברות. ומי
שהיה חולה ונתרפא. ומי שהיה חבוש
האסורים יצא. כדכתיב חהלים ק"ז יורדי הים
באניות ויצעקו אל ד' וממצוקותיהם יוציאם. תעו במדבר, ויצעקו אל ד' ממצוקותיהם
יצילם. ויגיעו עד שערי מות, ויזעקו אל ד' ממצוקותיהם יושיעם. אסירי עני וברזל,
ויזעקו אל ד' ממצוקותיהם יושיעם. יודו לדי חסדו וגו' והנה התלמוד שינה סדרן של הד'
מסדר הכתוב ושינה ג"כ הלשון בים ובמדבר אמר בלשון הוה ובחולה וחבוש אמר בלשון
עבר (כך הקשה חהרש"א בח'־א). והטעם נראה כיון דקרא משנה ג''כ איזה פעמים
בלשונו במדבר כתיב ממצוקותיהם יצילם בים כתוב ממצוקותיהם יוציאם בחולה וחבוש כחיב
ממצוקותיהם יושיעם וטעם הכתוב הוא כיון דגבי ים ומדבר הם דרכי סכנה וצריך חפילה
להנצל מכל מרעין בישין שלא יבוא אליו שום סכנה בדרך ההוא שייך להם ליכחב בלשון
הצלה שהוא לשון הפרשה חן האויב והאורב כמו ויצילני מחרב פרעה שכולם נעשים חרשים
וסומיס ואלמים יבין כך ניצל ונמלט מהם וכמו כי כל העשר אשר הציל וגו' עיין
רש"י ויצא. אולם גבי' ים נופל לשון יוציאם במקום יצילם. כי כשיורדים בים
נכנסים אל הספינה וכשעולים מהים יוצאים מן הספינה כמו צא מן התיבה ע"כ כתי'
בלשון ממצוקותיהם יוציאם ר"ל שיוצא בשלום מן הים שלא אירע לו רעה או שום סכנה יודו לד' חסדו שיצא בלי פנע. או
כשבא מן המדבר בשלום לביתו בלי פגע ולא אירע לו שום רעה לא פגע בלסטיס חיות או שום
שאר סכנה על הדרך יודו לד' חסדו. נמצא ששניהם צריכין להודות אפי' כשלא באה הצרה
עליהם וההובאה היא על שהציל ד' ית' אותם שלא אירע להם הצרה. ע''כ כתיב בהן יצילם
במדבר וגבי ים יוציאם במקום יצילם שהוא ג'כ כך מובנו שיצא בלי פגע שא"כ בחולה
וחבוש שהנה הוא כבר דצרה שאירע לו והא שייך
בזה לשון הצלה שהיא הפרשה המורה על שליטת הרעה ממנו. רק המה צריכין ישועה מאת
ד' להסיר מהם החולי והמאסר לכן כתוב בהם לשון יושיעם. (וכמו כאשר רדפו פרעה מצריים
אחר בני ישראל ואז היו בצרה גדולה מצד אחד מדבר נחשים ועקרבים ומצד השני האורבים
לנפשם המה המצריים ולפניהם הים עד שקפצו בתוך הים והמים היה מגיע להם עד צואר יגיע
ואין צרה גדולה יותר מזה לכן היו אז צריכין לישועת השם לכן בעת הזאת אמר להם משה
התיצבו וראו את ישועת ד' וגו' ע''כ על הזמן שהוא נאמר שם ויושע ד' ביום ההוא וגו')
ומהאי טעמא תפס הגמרא לשון הוה אצל ים ומדבר שצריכין המה להודות ע"ז שאף הצער
מן הסכנה לא היה להם כי לא באו לכלל צרה כלל.
משא"כ חולה וחבוש שהיה להם כבר צער הצרה
וצריכין להודות ע"ז שנושעו מן הצרה
הזאת והסיר מהם כל חלי וכל מאסר בזה שייך לשון הגמרא שתפסו בלשון עבר מכיון שכבר
נתונים היו בחוך סכנה אך אח"כ הושיעם השי"ת מהצרה הזאת, שפירן אמר מי
שהיו חולה וחבוש ומעתה מבוארג"כ מה שהכתוב שינה בד' מיני לשונות של גאולת
מצרים כמו שהובא למעלה. כי לכאורה יש לדקדק עוד בפסוק לכן אמר וגו' היינו מתחת
סבלות מצרים היינו מעבדתם ולמה כפלם ועוד דהיה לו לקצר ולכתוב והוצאתי אתכם ממצרים
וממילא ידענו שהוציאם מתתת סבלותם ועבודתם וכשכחב מתחת סבלת משמע שלא הוציאם רק
מסבלות מצרים ולא ממצרים עצמה נמצא חסר העיקר מן הספר ועוד הלשון והצלתי כפי
שבארנו משמעותו שלא באו לכלל עבודה כלל וזה אינו כי עבדו אותם בפרך עד שימררו את
חייהם בכל עבודתם. וגם תמיה שאצל לשון
וגאלתי אינו מזכיר הכתוב כלל ממצרים היה לו ליכתוב וגאלתי אתכם ממצרים וזאת התמיה
ג"כ על כל הארבעה הבטחות שלא הזכיר יציאת מצרים עצמה
אך באמת נראה לפרש שישראל היו מפחדים אף כשיצאו
המצרים בדרך הישר שהיא דרך הקרובה והישרה היא אצל פלשתיםואם לא יחזרו תיכף אחר ג '
ימים בוודאי ירדפם פרעה וחילו לשעבדם יותר ויותר מכאשר לפנים בדרך נקימה וקנס
ג"כ ויענו שם במקום שיגיעם תיכף לשעבדם תחת סבלוחם וכמו שאמרו למשה הלא וה
הדבר אשר דברנו אליך במצרים וגו' (בשלח י"ד י"ב).
ע"כ המגיד מראשית אחרית הודיע למשה נביאו
שמבטיח לישראל שלא יעלה מורא זו על ראשם ואמר להם בלשון והוצאתי אחכם אשר זאת
הלשון יציאה שייך לומר מהים כמאמר חהלים וממצוקותיהם יוציאם האמור ביורדי הים
ולבשר להם שלא ינחם אותם דרך ארץ פלשתים רק דרך המדבר ים סוף ומתוך כך אין אתם
צריכים לירא ממצרים שיעמיסו עוד סבלוחס עליכם מפני שהמה טובעים בים סוף כי רק
והוצאתי אחכם ייקא ולא המצריים שהמה נטבעים בים ושמא תיראו לנפשותיכם שגם במדבר
אשר אתם ולכים דרך שמה תהיו מוכרחים ג"כ לשעבד עצמיכם באיזה עבודת קשית בשביל
החיות נפושיתיכם ונפש הטף במזון ומחי' והמקום לא מקום זרע וצריכין בוודאי לזאת
עבודה גדולה לזה הבטיח להם אף אם ח''ו יגרום החטא להתעכב במדבר מ''מ לא תצטרכו עבודת
קשות כמו במצרים וזהו והצלתי אתכם מעבודתם היינו מעבודתם שהיו שעבדים שמה בשביל
חיותם אבל שמה לא חהיו משועבדים עבור זה כי ירד לכם במדבר לחם מן השמים והבאר
והשליו אשר מצאו שם כל מחסרים. ומאחר שרצה הקב'ה להודיע להם שיבאו לארץ ישראל דרך
הים ודרך המדבר ובדרכים הללו יהיו זקוקים להעשות
להם נסים גדולים כאשר באמת עלתה להם כך ועבור זה הבטיח להם הקב"ה ורמז
להם בלשון והוצאתי דקאי על הים והצלתי דקאי על המדבר עיין למעלה שהארכתי שם ואם
יריאים אתם אולי לא יאבה פרעה שלוח אתכם מארצו הריני מבטיחכם כי לא לבד שישלח אתכם
מארצו כי אפילו במצרים עצמו קודם שמצאו משם יתן לכם החירות כמו שמצינו במדרש רבה
שאמר פרעה להם הרי אתם ברשות עצמיכם קמו צאו מתוך עמי וזה שאמר סתם וגאלתי אחכם
בזרוע נטוי' היינו בארץ מצרים עצמה תהיו בני חורין מחמת שאשפטם בשפטים
נדולים. ולפחד מהחולי שבאה להם מקושי
השעבוד ותש כחן ע''ז מבטיח להם במה שאמר ולקחתי אתכם לי לעם וזהו לקבלה התורה
שתיכף
כאשר עמדו במעמד הר סיני נאמר וכל העם רואים
הקולות ושם עיין רש"י שהוכיח מהפסוקים האלו שנתרפאו רּשי כולם ממומן במעמד
הקדוש הזה של מתן תורה וגם כתוב אם שמוע תשמע וכו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים
עליך נמצא לפי זאת ההנחה שהיתה ב' מיני הצלות והשנים הראשונים שהם מורים על הים
והמדבר נאמר לשון והוצאתי והצלתי כאשר גם המשורר סידר בזה הלשון לפי שלא היה צרה
רק הנס היי זאת שלא יבואו לצרה והשני לשונית אחרונים ה מה מורים על ישועה מן הצרה
כמו שאמר המשורר ממצוקותיהם יושיעם שהם מורים על הישועה שצריכה להם שכבר היו בהצרה
היא הבית כלא בית עבדים גם התשישיח כח שהיתה באה להן והחולי עבודה קשה ומשניהם שהם
כלה ארבעה מיני הצליח הבטיח להם הקב"ה שיפדה ויגאול אותם בקרב כן נזכה ליגאל
גם עתה בב"א וע"כ תקנו לנו חכמים הארבעה כוסות להודיע לנו שהתורה מרמז
בזה ד ' לשונות על ד' מיני הצלות שהיו לישראל שאמר דהמע"ה שכל הד' צריכין לתת
שבח ותודה להשי־'ח והשיר והודאה צריכין כוס כמש"נ כוס ישועות אשא ובשם ד'
אקרא וד''ק
In Bereishit Rabbah (88:5) we find that
Rabbah bar Rav Hunah said in the name of Rava: The four cups of wine are for
the four expressions of redemption mentioned in connection with the story of
the Exodus: “I will take you out,” “I will save you,” “I will redeem you”, and “I will take you to
be my people,” in Parshat Vayera (Exodus 6). There are a number of questions to
be explored in this matter. First, why does Scripture differentiate four
different expressions for redemption and why did the sages connect these four
expressions with the four cups of wine? Is there a basis for this connection
between the words and the cups?
One might
say that there were four types of redemption that took place from Egypt, and
that the sages decreed a cup of wine for each type of redemption on the basis
of the verse in Scripture: "I will lift up the cup of salvation and call
on the name of the Lord." (Psalm 116:13)
Scripture
used four terms of redemption to teach us about the four aspects of Israel's
suffering. We are obligated to give thanks and praise to God for our redemption
from each according to Berachot 54b: "There are four classes of people who
have to offer thanksgiving: those who cross the sea, those who traverse the
wilderness, one who has recovered from an illness, and a prisoner who has been
set free..." As is written in Psalms 107: "They go down to the sea in
ships….in their adversity they cried to the Lord and He took them out (yotzee'eim) from their troubles."
(Ps. 107:23-32) "Some lost their
way in the wilderness…In their adversity they cried out to the Lord and he
saved them (yatzeeleim) from their
troubles." (Ps. 107:4-9) "They
reached the gates of death…in their adversity they cried to the Lord and He delivered
them (yoshee'eim) from their
troubles." (Ps. 107:18-19)
"Bound in cruel irons…in their adversity they cried to the Lord and
He delivered them (yoshee'eim) from
their troubles." (Ps 107:10-17) …Let them praise the Lord for his
steadfast love, His wondrous deeds for humankind…" (Ps. 107:8)
The Talmud
changed the order from the scriptural passage and also changed the language: The sea and the
wilderness are written in the present tense while illness and imprisonment are
written in the past tense. Scripture also differentiates the four:
·
Those who go down to the sea (yordei hayam) - He took them out (yotzee'eim);
·
Those who traverse the wilderness (holchei hamdibarot) - and he saved them
(yatzeeleim);
·
Sine who was ill and or faced imprisonment the
psalm uses the expression, He delivered them (yoshee'eim).[1]
There is a
reason for this. The wilderness is a dangerous route to traverse. It is
necessary, therefore, to offer a prayer to be spared from danger. To be
saved (yatzeeleim) is to be kept safe from enemies and bandits as in the
expression "And He saved me from Pharaoh's sword." In the face of
such danger one become (helpless like) a blind, deaf and mute person; even so,
he is able to escape from these dangers…
Regarding
the sea, Scripture uses the language "He took them out" (yotzee'eim) instead of "He saved
them." This is because one begins a sea journey entering the boat but when
one reaches ones destination, one 'goes out' of the boat, as in "Noah went
out of the ark." That is why the psalmist uses the word yotzee'eim "He causes them to go
out," for the sea; that is, "he goes out in peace from the sea since
nothing bad occurred or happened to him "Let them praise the Lord for his
steadfast love" since he returned without mishap. Similarly, when one
returns to his home from the wilderness without any mishaps such as bandits or
wild animals one should 'praise the Lord for His steadfast love. It would
appear that one should give thanks when returning from the sea or the
wilderness even when nothing bad happened to the person, since God 'saved him'
and 'brought him out," safely and without mishap.
This is not
the case regarding illness and imprisonment. Unlike the sea or the wilderness,
these experiences involve suffering and misfortune. One needs to be delivered
from troubles; therefore, Scripture uses the term yoshee'eim, to describe them.
(Similarly, when Pharaoh the Egyptians
pursued Israel, the Israelites could have experienced great suffering. On the
one hand the wilderness which is filled with snakes and scorpions, and on the
other hand, Israel was pursued by the Egyptians and the sea was before them
(there was no escape). Yet they were delivered before any harm could come to
them. They were in need of the deliverance of God. Moses stood before the
people and said to them, "Stand up and witness the deliverance (yeshuah) of the Lord!" the
deliverance occurred before the troubles. That is why the Torah says, "God delivered
(vayosha) them on that day…") Even if one does not experience danger in the
wilderness, there is always the possibility
of encountering danger, so that the by definition, a wilderness is considered
places of suffering.
In the case
of illness or imprisonment, the person is already experiencing tza'ar,
trouble. We give thanks because God has
removed the illness or freed us from prison. The Talmud describes these experiences in the
past tense because we have already experienced the trouble and afterwards we
were delivered.
If we look carefully at the four
promises of redemption in Exodus 6:6-8, we notice a number of odd things about the
language of these verses:
- It is repetitive; why was it necessary to say that God took us out of "the labors of the Egypt" and "from their bondage." These two expressions are the similar to one another.
- The expression, "I will take you out of the labors of Egypt," implies that God took us out of the labors but not out of Egypt. The essence of the God's promise is missing. The verse should have simply said "God took us out of Egypt."
- "I will save you from their bondage," implies that the issue was enslavement. But God actually saved the people not just from slavery but from the bitterness and the oppression that the Egyptians imposed on the Israelites.
- The expression "I will redeem you" is also surprising. The verse never mentions that God would redeem them from Egypt. It should have said "And I will redeem you from Egypt."
- The actual Exodus from the land of Egypt is never explicitly mentioned in any of the promises.
These four
promises anticipate Israel's experience at the time of the Exodus. The
Israelites were afraid of leaving Egypt. They realized that if they followed
the most direct route out of Egypt and they did not come back within three
days, the Egyptians would pursue them and inflict even more severe penalties on
them after subjugating them once again.
Therefore
God - the One who states the end from the very beginning - made known to Moses
that they had no reason to fear the Egyptians; that God would arrange the
exodus in the most effective way.
·
'I will take
you out'
implies from the sea, as we see in Psalm 107. God hinted in this promise that
he would not take them by way of the land of the Philistines but rather by the
way of the sea. The Israelites had no reason to fear the 'labors of Egyptians'
because God planned to drown the Egyptians in the sea. "I will take you
out of the labors of Egypt." This verse implies that I am taking you and
not the Egyptians out.
·
I will save
you -
from the wilderness. The Israelites
might also be fearful that God would bring the people into the dangerous
wilderness where they would face many difficult tasks. Since the wilderness is
not a place where things grow, they would have to work very hard to find food.
God reassured them by saying, "I will save you" implies from the
wilderness, as in Psalm 107. Even if sin made it necessary to remain in the
wilderness for an extended period of time, God reassured them by saying it will
not be necessary for you to do hard labor. God rained down bread from heaven,
quail to eat each day during the desert sojourn as well as ample water from a
well.
· I will redeem you -
Having reassured the people that he would
protect them both at the sea and in the wilderness, the people might become
anxious that Pharaoh would not let them leave at all; that he would give them
freedom but keep them in Egypt. Therefore God made a third promise: "I
will redeem you with an out stretched arm and with extraordinary judgments."
This was a reassurance that God would pass judgment on the Egyptians and their
gods while they were in Egypt.
· I will take you to be My people -
Finally to the fear that they would carry the
illness and injuries that were inflicted on them during their years of slavery,
God reassured them by saying, "I will take you to be My people." This
is a reference to the giving of the Torah at Mount Sinai. Rashi proves that God
healed the Israelites of all their afflictions at the time of the revelation.
Also we find the following verse in Exodus 15:26 - "I will not bring upon
you any of the diseases that I brought upon the Egyptians…"
·
We see then, that the first two promises are
promises of safety from the sea and the wilderness, while the second two
promises in Exodus 6 are promises of freedom from slavery and from illness.
Since these are the four things for which we give thanks and offer praise, the
sages decreed that we should toast our redemption with four cups of wine.
[1] Notice that the expressions yordei hayam and holchei hamidbarot, one who goes down to the sea
and one who traverses the wilderness, are both in the present tense while the other
two expressions used in the Talmud - someone who was ill -mi sh-haya choleh - and one who was imprisoned - mi sh-hayah havush biveit haasurim, are
both in couched in the past tense. See the Talmud Berachot 54a: Rab Judah said
in the name of Rab: There are four [classes of people] who have to offer
thanksgiving: those who crosses the sea, those who traverses the wilderness,
one who has recovered from an illness, and a prisoner who has been set free…
No comments:
Post a Comment